תערוכה זו מבקשת להפנות מבט לרשת הקשרים שבין האדם ל"מקום", ולמקום ספציפי במיוחד – השכונה העירונית בישראל. תכנון עירוני ואדריכלי לעולם אינו עומד בפני עצמו; הוא כרוך ללא הפרד בפוליטיקה, כלכלה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה, והוא אחראי ליצירה ולעיצוב של ה"מקום" שבו מתרחשת השגרה היום-יומית של המוני בני אדם – מהרמה האינטימית ביותר של החדר והבית, דרך החצר והרחוב ועד למוסדות הציבוריים. ככזה, התוצרים שלו מתפקדים מצד אחד כ"רקע" לפעילות ולהתרחשות של החיים ומצד שני הם בעלי השפעה עליהם, אך מאחר שהם נתפשים כ"רקע" ההשפעה הזאת אינה זוכה לתשומת הלב הראויה. בעוד המחקר העוסק בזהות והזדהות מתייחס רבות לקבוצות השתייכות שונות בחייו של האדם – כגון הקבוצה האתנית, המגדרית, הלאומית או המעמדית – הרי שה"מקום" מקבל מעמד מרכזי הרבה פחות. זאת, אף על פי שמערכת היחסים בין האדם לסביבה שבה הוא חי היא אחת המשמעותיות בחייו.
ישראל בעשורים הראשונים לקיומה היתה מקרה ייחודי של תכנון עירוני בקנה מידה עולמי. היקפי גידול האוכלוסייה בזמן קצר, מיד לאחר הקמתה, היו חסרי תקדים ואת המאסה של העולים היה צריך לשכן ומהר. התוצאה היתה מבני הבלוק של השיכון הציבורי ששוכפלו ברחבי הארץ, מצפון עד דרום, והיו הדגם הדומיננטי במרחב המגורים העירוני לאורך עשורים רבים. דגם זה ספוג בכל הסוגיות של הפוליטיקה הפנימית של ישראל, ובראש וראשונה בסוגיה האתנית-מעמדית: אשכנזים-מזרחים, מחוברים-מודרים. השכונה, כמו כל תוצר של תרבות אנושית ספציפית, משעתקת את יחסי הכוחות של אותה תרבות. חלק גדול משכונות הבלוקים שבפריפריה סבלו משם רע ומסטיגמה של חיי מצוקה ופשע שנקשרה בהן. אך ככל שחלפו השנים, ומיליוני ילדים שגדלו בשכונות הללו הפכו לבוגרים שהשתלבו בכל שדרות החברה הישראלית, החלו להישמע קולות אחרים, מנוגדים בתכלית לתדמית הנפוצה. קולות אלה העידו על קשרים רגשיים חיוביים וחמים לשכונה, לדייריה ולמוסדותיה ועל תחושות של סולידריות, קִרבה ושייכות לקהילה השכונתית. השכונה, עולה מהם, היא לא רק ה"מקום" של הקהילה; במידה רבה היא זו שבונה את הקהילה.
הדימוי של השכונה והעיסוק בה כטריטוריה בעלת תפקיד בהיסטוריה הפרטית והכללית נמצאים ביצירתם של חלק מהיוצרים המרכזיים בשדה האמנות המקומי, בעיקר החל בשנות ה-90, ובמיוחד, אך לא רק, בשדה הצילום. היצירות מביאות את מראה הסביבה היום-יומית, הסתמית, חסרת הזהות, שהיא פעמים רבות אפרורית ומוזנחת; אבל נקודת המבט הייחודית של היוצר, כמו גם של הצופה המביא עמו את עולם המשקעים שלו, הופכת אותה לנגד עינינו ל"מקום" האינטימי והפמיליארי שהיא. סיפורה של השכונה הישראלית מעיד יותר מכל על הכוח של החיים לפרוץ מתוך הפער שבין קונספציה ובין מציאות ולעצב את המקום ואת סיפורו מחדש. התערוכה הנוכחית מכנסת קבוצה של עבודות מתוך אוסף "הארץ" המתייחסות לנקודת המפנה הזאת ומעוררות מחשבות על המשמעות של סביבת המגורים, על חלקה ביצירת קהילה ובביסוס רגשות הזדהות ושייכות, על השפעתה של השכונה על האנשים החיים בה ולא פחות מכך – על השפעתם שלהם עליה.