תערוכה זו נפתחת עם ציון חגיגות 100 שנה לעיתון "הארץ". הספירה של ימים ושנים וציון מועד אחד כמיוחד יותר מאחרים הם סמליים ועומדים מחוץ לסדר הדברים שבעשייה הפרוזאית-דרמטית המתמשכת של הוצאה לאור של עיתון יומי. גם כסיבה לתערוכה זוהי נקודת מוצא חיצונית, ובתחילה לא היה ברור אם אכן ישנו קשר משמעותי בין "הארץ" לאמנות המצדיק תערוכה שכזאת. אך עד מהרה התחוור היקף היצירה המתכנסת תחת נושא זה (רבה יותר ממה שאפשר להציג בתערוכה זו), ועוד יותר מכך – מקומה ומשקלה המרכזי בתולדות האמנות הישראלית. מה שאינטואיטיבית יכול היה להיות מובן מאליו לכל מי שמכיר את שדה התרבות הישראלי – הרושם של"הארץ" יש מקום בחייהם של אמנים בישראל ושהדבר יחלחל ליצירתם – מתברר כאן כעובדה מוגמרת המתגלמת הן בחומר והן ברוח.
"הארץ" חוגג 100 שנה, אך היצירות בתערוכה זו מתפרשות כרונולוגית רק החל בשנות ה-70. טכניקת הקולאז' והשימוש בגזרי עיתונים ומגזינים ביצירות אמנות אמנם עלו על במת האמנות המערבית באירופה עוד בעשור השני של המאה ה-20, עם הקוביזם והדאדא, אך המפץ הגדול שלהם אירע בשנות ה-50 בארצות הברית, עם הולדתו של הפופ-ארט, שהגלים שלו הם שהגיעו לישראל בסוף שנות ה-60. העבודות המוקדמות בתערוכה זו הן, אם כן, קולאז'ים משנות ה-70. אך השימוש בעיתון לא הוגבל לטכניקת הקולאז' והוא מופיע במשך השנים, כפי שאפשר לראות בתערוכה, בטכניקות ובסגנונות שונים – ברישום, בהדפס, בצילום, בווידיאו, בפיסול ובמיצב, כמו גם בפעולה המושגית, שגם היא החלה בשנות ה-70.
ישנם כמה היבטים מרכזיים המשותפים לעבודות שבתערוכה. ברבות מהן השימוש בעיתון יומי נקשר בשאלת הזמן – כאשר הכרוניקה של ההווה המתועדת בין דפיו משמשת כאלגוריה לקונקרטי, כאמצעי להצגת הווה מתמשך הבולע לתוכו עבר ועתיד או לצורך יצירת שיבוש מוחלט של סדר כרונולוגי ומיתולוגי. עבודות רבות גם מתייחסות לאירועים פוליטיים דרמטיים ורבי-משמעות בהיסטוריה המקומית, ובהן השימוש בעיתון יומי הופך את האירוע הסינגולרי לנוכח ביצירה תוך שהיא מעוררת אמביוולנטיות בנוגע לנוכחות זו ולשאלת האפשרות העקרונית לייצגו.
הטקסטואליות של העיתון לובשת גם היא צורות מגוונות בתערוכה: בחלק מהמקרים, בניגוד למה שאפשר היה לצפות, מדגיש הטקסט את היעדר הקריאוּת, ואמצעים כמו מחיקה, הסתרה, קרע ושריפה משמשים לצורך התרחקות מהממד הטקסטואלי ומהפונקציה העיקרית של העיתון כמעביר מידע ומסר. לעומת זאת, יצירות אחרות דווקא מציבות את הטקסט העיתונאי במרכז, מפנות אליו זרקור בעזרת אמצעים כגון ציטוט, תרגום, העתקה והגדלה, ומעניקות לו הקשר ומשמעות חדשים. הטקסטים שזוכים להבלטה אינם שאולים תמיד מתחום דיווחי החדשות, אלא גם מתחומי הספרות שפורסמו במוספי התרבות של "הארץ"; בעבודות אלה השימוש בעיתון היומי מאפשר למשל להצליב בין שירה לאמנות חזותית וכך לעורר שאלות על אודות פרשנות, משמעות, אקראיות והחיבור בין גבוה לנמוך.
במרבית העבודות העיתון ותכניו משמשים כחומרי גלם, אך ישנם מקרים שבהם העיתון נהפך למדיום אמנותי כשהתוקף של היצירה נגזר מעצם פרסומה בין דפיו. זאת, במסגרת מהלך מושגי הקשור בוויתור על האובייקט האמנותי והמעמד המועדף שלו, בשאלת ההתקבלות של יצירת האמנות ובהבחנה בין אמנות ל"מציאות". אותה מציאות המתגלה כרבת רבדים בעבודות שהעיתון מזמן אליהן את ההתרחשות או האסון מן ההווה, אך נמצא לא פעם מעורר דווקא זיכרון טראומטי הקשור בעבר ומוביל לעלייתו של המודחק. בחלק מהעבודות הוא מפנה את הדגש לא פחות מן הקטסטרופה של ההווה או הטראומה של העבר לאלה שלעתיד לבוא.