את המשותף ליצירות בתערוכה זו אין למצוא בנושא, בתקופה, בטכניקה או בסגנון שלהן, אלא במה שאפשר להגדיר כתדר שלהן. העבודות מתאפיינות במופנמות ובאיפוק, בטונים נמוכים ווקאלית וגם ויזואלית, ובמתן ביטוי לחרישי ולמינורי. החוט הקושר ביניהן מצוי במינון נמוך של התרחשות ושל מחוות אמנותיות, ובסטטיות ובשקט האופפים אותן. אל מול המתלהם הן מציבות את הלוחש, מול הגרנדיוזי – את היומיומי, ומול המוחצן ו"הגדול מהחיים" – את האינטימי והקרוב. אך אסור לטעות בשקט של העבודות הללו, הוא בשום אופן לא סימפטום להסתגרות או לחולשה; להיפך, הוא מתפקד כ"מים שקטים חודרים עמוק". ההתמקדות בדקויות והעדינות שלהן מובילות להתנסחות בהירה וחדה של תובנות על אודות החיים בכלל ובעת הזאת בפרט. על רקע אירועי התקופה הדרמטיים – האלימים והנפשעים, המונעים משיכרון כוח ושקרים, והעטופים בהכחשות ובהצדקות – מאופקות ומינוריות הן לא רק תכונות יוצאות דופן, אלא אף בעלות אופי סרבני. הן מציעות התבוננות אלטרנטיבית בעולם, כזו הנקייה מ"רעשי רקע" ונסמכת על קשב, חמלה ותחושת הזדהות; התבוננות הפותחת פתח לאתיקה אחרת ולהבנה אחרת של המציאות.
לנוכח זאת, אין פלא שרבות מהעבודות בתערוכה פונות אל קו התפר שבין טבע לתרבות. הטבע הוא ניטרלי, חסר כוונה, מתמיד בשלו, שרוי במצבי התהוות ושינוי – אבולוציה, כיליון והתחדשות; ואילו התרבות חדורת מטרה, שקועה בפעילות ובהפעלת כוח, אובססיבית לשליטה ובקרה, עסוקה בהמצאה ובעצמה. התלות ההדדית שבין האדם לטבע מציבה את האדם כאחראי לקשר הזה, אך גם ברגע המשברי הנוכחי נדמה שהאנושות בוחרת להמשיך ולהפנות גב לטבע ולדבוק באמונה שהעולם שייך לה; זאת, בעוד העובדות חוזרות ומעידות שהיכולת שלה להתקיים כרוכה ללא הפרד ביחס שלה לטבע, הכולל בתוכו גם את היחס בין אדם לאדם. לצורך כך יש לוותר על תחושת עליונות ולזכור שהאדם הוא רק עוד חוליה בשרשרת החיים והיקום. השִכחה של נתון זה, או נכון יותר עבודת ההשכחה שלו, מובילה לניכור מהעולם ובתוך כך מרחיקה אותנו גם האחד מהשני. היצירות בתערוכה זו חושפות בדרכן השקטה את כאב השִכחה הזה – על האבסורד והעוולות שבו מחד גיסא, ועל הפוטנציאל לתיקון שהוא מזמן מאידך גיסא.
