מה אתם זוכרים מהנעורים? כיצד מפרידים זיכרון אישי מדמיון קולקטיבי כשעוסקים באחת מתקופות החיים המיוצגות ביותר בתרבות? הרי עוד בילדותנו, התרבות לימדה אותנו מה מצפה לנו בנערוּת, איזה סט של התנסויות וחוויות נכונו לנו בתקופה הזאת; וכמבוגרים הזיכרונות שנשמרו מתקופה זו מתארגנים לא פעם מול התבניות הקיימות – דברים אחרים יותר קשה לספר, ומעצם האי-חזרה עליהם בצורת סיפור נשחקים לאיזה רגש מעומעם.
ברגש זה מבקשת התערוכה "ימי פרא" לגעת, בנשלים שנשארו בהוויה, אוחזים בנפיצות של הנעורים מבפנים, רוחות רפאים שבאות לבקר כמו שיר ששמעת פתאום אחרי הרבה שנים והמלים עולות באופן מפתיע על שפתייך, כולן. הם עדיין חלק ממי שהינך, למרות הזמן שעבר, למרות ההדחקה, למרות החיים שהובילו לאינספור התפתחויות וחוויות מעצבות אחרות. הם ישובו להפציע ברגעים מסוימים, מקפלים בתוכם את פריכותו של הקיום, פוערים פצעים שהוגלדו במאמצים רבים.
הנעורים הם תקופת מעבר בין תלות מוחלטת לעצמאות, שלב גמיש בהתגבשות האני שמתנהל בו משא ומתן על שחרור זכויות וחובות חברתיות דרך הליך חִברוּת מפרמט, שנושא בחובו הכפפה אל גבולותיו של סדר חברתי "תקין". זאת, תוך עיבוד, אם לא איבוד, של משהו מהכּנות הטרום-ממוסכת, טרום-מתובנתת, בעלת הפוטנציאל הנפיץ של חוויית החיים לפני שזו נהפכת ל"ניסיון החיים". זו תקופת החיים שבה הטרנסגרסיות מצופות, נסלחות, אפילו מעודָדות, כל עוד הנעורים חתומים בזמן מסוים ואחרי זה "מתבגרים"; ושהאנושות, באיזה מנגנון הישרדות אפקטיבי, ובאמצעות מופעיהם התרבותיים, מאדירה ומחניקה בו זמנית.
הרעיון להתבונן במושג ה"נעורים" לא נולד בעקבות עיסוק מקדים שלי בו. הוא נוצר בעקבות ההזמנה לאצור תערוכה מאוסף עיתון "הארץ" ותוך שיטוט בין היצירות הרבות שמצויות בו. המהלך התרקם די מהר כאשר מתוך השפע המרשים של יצירות האמנות באוסף, פגשתי מחדש הרבה עבודות שליוו את שנות הכניסה שלי כצופה, ואחר כך בתפקידי אוצרות ראשונים, לעולם האמנות הישראלי: עבודות של אמנים ישראלים שהחלו לפעול בשנות התשעים וסביב מעבר המילניום. בעוד הבחירה הראשונית של הכיוון והיצירות שיוצגו בתערוכה היתה אינטואיטיבית מאוד ורגשית, והחזירה אותי דרך נעורי המקצועיים גם אל אלה הכרונולוגיים שלי, במהלך גיבוש הקונספט התבהרו שלושה צירים של היסטוריות "צעירות" ומצטלבות שהמהלך האוצרותי ביקש לערוך סינתזה ביניהן – לצד זו הפרטית שלי, גם זו של ההיסטוריה של האוסף וזו של האמנות הישראלית החל בשנות ה-90 המאוחרות ובעשור הראשון של שנות ה-2000.
אוסף "הארץ" התחיל את פועלו בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת וביסס את מעמדו המרכזי בשדה במעבר המילניום. אף שזו לא היתה מעולם אסטרטגיה מחושבת או מוצהרת של מדיניות הרכישה, בשנות התהוותו ובהמשך פעילותו התרכז האוסף ברכישת אמנות עכשווית בזמן אמת תוך התמקדות באמנות צעירה, טרום-ממוסדת, ולעתים אף ביצע רכישות ישירות מתערוכות הגמר של בתי הספר לאמנות. מכיוון שזהו סוג האמנות הדומיננטי שרכש, יש בו ייצוג גדול מאוד, מוזיאלי בחשיבותו, לאמנים הצעירים שפעלו בישראל החל באותה תקופה.
האוריינטציה של האוסף ופנייתו למגמות הצעירות בשדה לא התהוו בחלל ריק ואפשר לראותן כייצוג נאמן של רוח התקופה שבה החל לפעול. דומה שבעשור של שנות ה-90 פרץ בוויטאליות אדירה דור חדש של אמנים צעירים בעל שפה ואג'נדות אמנותיות חדשות ושינה את סדר היום של עולם האמנות. חלק מהאמנים עסקו בצעירות עצמה כמושא המבט, בעיקר דרך סוגיות זהותיות, והשדה ייחס לצעירות ערך שאפשר לסחור בו, כזה שאפילו מוסדות האמנות המרכזיים והמבוססים זיהו, חשקו בניכוסו וקיצרו את זמן "ההבשלה" שהיה נהוג עד אז לתצוגה מוזיאלית. הדור החדש של האמנים החל תופס את הבמות המרכזיות בתהליך מהיר, כמעט ללא מאבק כוחות, וחללי האמנות הממסדיים ביותר החלו להתהדר בתצוגת אמנות צעירה. לצד אלו קם גם דור חדש של אוצרים צעירים בעלי תפיסה וסדר יום אוצרותי אחר והחלו לפעול חללי אמנות ופלטפורמות תצוגה חדשים, וזאת לצד שיח אמנותי שוקק במגזינים לאמנות, בעיתונות היומית ובמקומונים.
ככל שהשדה היה קטן, כך הוא היה ער, קדחתני, מבקש להמם, לחדש. נדמה כי האמנות הישראלית של התקופה – שרצתה להתריס, להפעיל, לזעזע בעוצמה ובאנרגיה של הצעירות שלה – מצאה, יותר מהיום או מרגעים אחרים בהיסטוריה הקצרה שלה, שדה רוחש ומתעניין עם מגוון של תצורות להנכיח את עצמה, להיראות, להיחשב ולהיאסף.
התערוכה "ימי פרא" יוצאת מהמצאי העשיר של יצירות העידן הצעיר באמנות הישראלית המצוי באוסף "הארץ" כדי להתבונן בעקבות של נעורים. בעוד שצעירות ונעורים הם מושגים חופפים, אך לא זהים, התערוכה מכנסת אותם זה עם זה בערבוביה מכוונת, סובייקטיבית. מתוך ייצוגים שצפו והתנסחו החל ברגע ההיסטורי של מחצית שנות ה-90 על ידי אמנים צעירים בשעתם, התערוכה מבקשת ללכוד משהו סימבולי בחוויה הנפיצה, המבולגנת, הפגיעה, המתריסה, המסוכנת לסביבה אבל קודם כל לעצמה, של להיות נער.ה בעולם. או יותר נכון, אולי, היא מנסה ללכוד את הזיכרון של כל אלה ממרחק הזמן – להדהד לא את רוח הנעורים, אלא את רוחות הרפאים שלהם.