המונח "שקוף למשתמש" – כשם אחד הציורים בתערוכה – לקוח מעולם המחשבים ומתאר מצב שבו כל ביצוע פקודה כרוך בשרשרת ארוכה של פעולות הנסתרות מעיני המשתמש. ההשאלה של המונח הזה לעולם החברתי משמשת מטבע לשון המתאר את הסתרת המחיר האמיתי – אנושי, כלכלי, אקולוגי או אחר – שנגבה לאורך שרשרת הייצור/ מתן השירותים/ ניהול הסכסוכים וכדומה, מעיניו של "משתמש הקצה" (האזרח). היות שקוף, מצב שבו מצד אחד הדברים מתקיימים ומתרחשים אך מצד שני אין להם נראות או שהנראות שלהם מוכחשת, הוא רלוונטי ליצירה של אילת זהר בכמה מישורים: אם ביחס לזיקה שהיא מקיימת עם אמנות מזרח-אסיה, השקופה בעבור האמנות הישראלית שרואה עצמה כחלק מאמנות המערב בלבד; אם בנוגע לעיסוק שלה בזהויות מרובות ומפוצלות ובפרקטיקות של הסוואה, חיקוי והתחזות שהן נוקטות; אם בביקורת שהיא מפנה כלפי מחיקה של סובייקטים או כלפי התנהלות צבאית ושלטונית אלימה ונצלנית, המסווה עצמה כנתונה והכרחית; או אם בהיבט האוטוביוגרפי שבו גוף היצירה הוותיק והענף של זהר הוא חסר נראות פומבית ואינו מוכר כמעט לממסד האמנותי ולשוחרי האמנות.
זהר ידועה יותר כאוצרת וכחוקרת בתחום האמנות העכשווית ממזרח-אסיה. היא בעלת תואר דוקטור מאוניברסיטת לונדון, משמשת מרצה לאמנות אסיה ואמנות גלובלית בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב ופירסמה מאמרים רבים בתחום זה. בין השנים 1981-1982 היא התגוררה ביפן ובין 1994-1996 בסין, והיא דוברת יפנית וסינית. המפגש, ההיכרות והלימוד של תרבויות מזרח-אסיה הם בעלי תפקיד מכונן בחייה האישיים והמקצועיים כאחד, והם בעלי השפעה חשובה על יצירתה.
עולמות התוכן והצורה בעבודותיה של זהר הם היברידיים וממזגים טכניקות ודימויים מקומיים עם כאלה הלקוחים מתרבות סין ויפן: נוף הרים כבציורי דיו סיניים מתגלה כרכס הרי הלבנון; כלי חרסינה סיניים מעוטרים בכחול-לבן ומנופצים לשברים לצד אריחי חרסינה של חדר אמבטיה ומגבת/דגל בכחול-לבן; מניפה פרושה שהיא מגב של מכונית; חשבוניית חרוזים וערימת תפוזים; גדרות גבול נמתחות על פני מגילות נייר; חיתוכי עץ של ציטוטים משירה יפנית יחד עם כותרות בעברית ובאנגלית בכתב מראה; דפי קליגרפיה סינית שכוסו בדגמי הסוואה של מדים צבאיים, ועוד. אך החיבור עם תרבות אסיה הוא עמוק יותר ממה שניכר בהתבוננות ראשונה. זהר משלבת ביצירתה שתי תפישות אמנותיות שונות: מצד אחד, זו של האמנות המערבית, שמאז ומתמיד הציבה במרכז אמת אובייקטיבית, ויזואלית או קונספטואלית, תוך שימת דגש על ההתמודדות עם שאלת הייצוג; מצד שני, זו של המסורת במזרח-אסיה הממוקדת בציור עצמו, לא כמייצג או מסמל אמת חיצונית כלשהי אלא כנותן ביטוי לפעולה, לחומריות ולאופן הביצוע וההבניה של הדימוי. מעשה ההכלאה הזה, העומד בלב היצירה של זהר, הוביל להתפתחותה של שפה ייחודית בעבודותיה, המתרכזת בטיפול בפני השטח באמצעות חריטה, חדירה או פציעה של המצע, הטבעה והחתמה שלו, הנחה והדבקה של אובייקטים על פניו, וכן ביצירת דימויים שהם "אנטי-דימוי" – מוסתרים, מחוקים או מכוסים. "את האמנות שלי", אומרת זהר, "אני תופשת כעקבות בחומר של תהליך פרפורמטיבי. הציור כתיעוד של פעולה, ככתיבה של החזותי, כסימן שאותו מותיר הגוף".
——————
אוסף "הארץ" מלווה את פעילותה האמנותית של זהר זה שנים רבות והוא מכיל גוף עבודה נרחב שלה המתפרש על פני 31 שנות יצירה. תערוכה זו חושפת גוף יצירה זה, שחלקו מוצג לראשונה, וכולל בין היתר סדרות של ציורים, חיתוכי עץ, רישומי דיו, קולאז'ים, עבודות וידיאו וכן שתי עבודות קיר שנעשו במיוחד לתערוכה.
