נקודת המוצא של התערוכה היא פשוטה, כמעט מובנת מאליה: כל עבודת אמנות (כשם עצם) היא תולדה של עבודת אמנות (כשם פעולה). כלומר, כל יצירה אמנותית היא תוצר של מהלך כלשהו שבו מופק דבר מה. במשך ההיסטוריה המודרנית הרבתה האמנות לייצג את העבודה – אם על ידי האדרת חיי הפועלים ואם על ידי התבוננות אמפתית בתנאי החיים של המעמדות הנמוכים – אך פעולת האמנות נתפשה כפרקטיקה אוטונומית, כלומר נפרדת וייחודית ביחס לכל מערך ייצור אחר בחברה. הופעת הרדימייד בתחילת המאה ה-20 – הצגתו של אובייקט המיוצר בשדה הלא-אמנותי כיצירת אמנות – בישרה שלב חדש ביחסי האמנות עם "העבודה הפרודוקטיבית" (עבודה הנעשית למטרות רווח או שימוש). החל באותו רגע היסטורי הגדירה האמנות המושגית את זהותה הביקורתית ביחס לאופן שבו היא אימצה תהליכי עבודה לא-אמנותיים, דחתה אותם או ביצעה בהם מניפולציה. כניסתן של פרקטיקות המאפיינות את עולם העבודה אל הפעולה האמנותית הצביעה על הכפפתו של הייצור האמנותי לייצור לא-אמנותי, אבל ההכפפה הזאת מעולם לא היתה מוחלטת. להיפך, היא איפשרה לאמנים להרחיב את גבולות האמנות על ידי הגדרה מחודשת של המושגים מיומנות אמנותית, פונקציית המחבר וסובייקטיביות אמנותית.
מושגים אלה, לצד מושגים קרובים להם העוסקים בשאלות של נִראוּת, זהות מקצועית והאופן שבו זהות זו כרוכה בקטגוריות זהות אחרות, עומדים במרכז התערוכה. מהם נגזרות השאלות שבאמצעותן התערוכה קוראת את העבודות המוצגות בה: כיצד ובאיזה אופן האמניות והאמנים משלבים בעבודתם האמנותית פרקטיקות ייצור הלקוחות מעולם העבודה הלא-אמנותית? כיצד שילוב פרקטיקות כאלה משפיע על תהליכי העבודה האמנותיים? ואילו שפות חזותיות צומחות כתוצאה מהמפגש הזה? המושגים שבהם עוסקת התערוכה והשאלות הנלוות אליהם מרמזים גם על סוג העבודות והחומרים המוצגים: מהעבר האחד, חוזים, מסמכים ותיעוד של תהליכי ייצור, ומהעבר השני, אובייקטים הנמצאים על קו התפר שבין אמנות למלאכה.
כל אלה נבחנים בתערוכה על רקע השינוי הדרמטי שעבר עולם העבודה הישראלי בשנות ה-90 עם כניסת ישראל לשוק הסחורות והעבודה הגלובלי, שינוי שסימן את ההתפרקות ההדרגתית של מדינת הרווחה ואת האצת תהליכי ההפרטה. במקביל, העבודות בתערוכה גם מתייחסות לתהליכים גלובליים ובראשם המעבר לכלכלת שירותים ומידע המתאפיינת באופן ייצור לא-חומרי. העבודה נטשה את חללי העבודה המסורתיים (המפעל או הסטודיו) ואינה תחומה עוד בזמן. מכאן, שהתערוכה יוצאת מן הדיון הפנים-אמנותי אל חוויית החיים העכשווית: חוסר יציבות כלכלית כמאפיין מבני של המציאות (precarity) והכפפת היבטים רבים של הקיום האנושי לעיקרון הפרודוקטיביות ויצירת הערך בקפיטליזם. אך לא פחות חשוב, "של מי העבודה הזאת?" גם מבקשת להצביע על פוטנציאל הסירוב ויכולת הפעולה הטמונים בכלכלה החדשה, וכן על התפקיד המרכזי שממלאת האמנות ביכולת שלנו לחשוב באופן ביקורתי על העבודה ולהתנגד לתפקיד המכונן שהיא ממלאת בחיינו.
