התערוכה הנוכחית מוקדשת לרגע היסטורי שבו שיגשג בתל אביב בית ספר ייחודי לאמנות הציור. "קלישר – בית הספר הגבוה לציור" פעל בעיר בין השנים 2012-1965. בשנותיו הראשונות הוא שכן באזור התחנה המרכזית אך ב-1974 עבר למשכן חדש ברחוב קלישר 5 ונודע מאז בפי כל כבית ספר קלישר. הייחודיות שלו, שהוכתבה עוד בתחילת דרכו על ידי מייסדו, אריה מרגושילסקי, התבטאה בשילוב שבין נוקשות פדגוגית, שראתה בציור-מתוך-התבוננות שלב הכרחי בהתפתחות אמנותית, ובין גישה פלורליסטית, שתפשה את יסודות הציור המסורתי כתשתית שממנה החניך יכול לצמוח לכל דרך ביטוי אמנותית שיבחר. אך עוד יותר מזאת, הגישה הפלורליסטית השתקפה בקהל המועמדים לבוא בשעריו.
שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, שהיו שנות הפריחה של המקום, היו גם השנים שבהן בצלאל והמדרשה לאמנות היו שני בתי הספר שהדרך להיהפך לאמן מצליח עברה דרכם ודרכם בלבד. אך בעוד הסטודנטים שהגיעו ללמוד בהם היו ברובם מהשדרה המרכזית של החברה הישראלית, קלישר משך אליו פרופיל סטודנטיאלי שונה והטרוגני בהרבה. למדו בו אנשים מרקעים שונים ושלא מהמסלול הרגיל – שומרי מסורת לצד אנשי ההתיישבות העובדת, יוצאי ערי שדה ועיירות פיתוח, אנשים מהחברה הערבית ועולים חדשים. את כולם איפיינה פריפריאליות מסוימת – מעמדית, לאומית, אתנית, מגדרית או אישיותית – שהגדירה אותם כ"לא-שייכים". קלישר קיבל אותם ואיפשר להם להביא את עצמם לידי ביטוי באווירה אינטימית ומגוננת.
אם יש משהו שחוזר בשיחות עם בוגרי בית הספר, הרי זוהי רוח החופש, התמיכה ועידוד היצירה העצמאית ששלטה במקום. בשנים אלה לימדו בבית הספר אמנים ומרצים מהשורה הראשונה של שדה האמנות הישראלי, וייחודיותו נבעה גם מהתמהיל יוצא הדופן הזה שבין בית ספר קטן ואלטרנטיבי ובין מורים שהם אמנים מובילים.
התערוכה מתמקדת בקבוצה של בוגרי קלישר שיצירתם כלולה באוסף "הארץ", ושלמדו בו בתקופה שמאז מינויו של צבי בן דב למנהל בית הספר (1977) ועד תחילתו של שיפוץ המבנה (1993 לערך) הנחשב לסיום פרק בחיי המוסד. הציורים המוצגים בה אינם משנות לימודיהם של האמנים – בחלקם הם נוצרו בשנים סמוכות מאוד לסיום הלימודים ובחלקם בשנים מאוחרות הרבה יותר. מבחינה סגנונית לכל אחד מהם שפה משלו, אבל מבחינה תמטית יש כמה חוטים הקושרים בין העבודות ואפשר להתבונן בהן דרך חלוקה נושאית. חלוקה כזאת מזכירה את החיבור שהיה בבית הספר עצמו בין נושאים המאפיינים את שיטת הלימוד של ציור-מתוך-התבוננות – כמו טבע דומם, דיוקן או תפנים – ובין נושאים חדשים יותר הנשענים על ציור-מתוך-צילום או מהדמיון, שמקור הדימויים שלהם שאוב מן ה"כאן-ועכשיו", מעמודי החדשות, מהתרבות הפופולרית או מהסיפור הביוגרפי. אך אם חלוקה מעין זו תהיה אפקטיבית כדי להצביע על קווי הדמיון בין היצירות על פי קטגוריות שונות, אזי התבוננות מעמיקה תגלה כי בכולן יש מן המשותף – בעצם השילוב שבין המסורתי לעכשווי, בין האוניברסלי למקומי ובין האישי לפוליטי.
אפרת לבני
נעילה – יום שבת 15.10.22