הלילה מוגדר ראשית וקודם כל על דרך השלילה, כהפוך מהיום, ועל דרך הניגוד שבין אור לחושך. אם האור הוא "כִּי־טוֹב" הרי שהחושך ההיפך ממנו. כך מאז ומעולם, מאז המקרא, מאז אפלטון ומשל המערה, מאז החיבור על מלחמת בני אור בבני חושך, מאז המחקר והכתיבה על ימי הביניים וכינויָם "ימי החשיכה". הלילה ועמו החשיכה כרוכים פעמים רבות מטפורית בהידרדרות, באיום, באסון ובאובדן. אך למעשה ללילה פנים רבות. הוא יכול להיות מפחיד, מאיים ואפל, אך הוא גם עוטף ומערסל, מלנכולי ורומנטי, נוגה וחלומי, רוחש מסתורין. הוא זמן לשינה מתוקה או לסיוט בלהה. זמן של פריצות, של חרישת רע, של פעילות חשאית ואסורה – אבל גם של רוגע ודממה, של נהנתנות, תשוקה והתענגות.
הלילה רוחש חיים: בטבע מתעוררים ינשופים ועטלפים, הקקטוסים פורחים, הימים גואים והמטאורים נופלים; ובציביליזציה יוצאים אנשי הלילה למלאכת לילם – בליינים ושוטפי כלים, שוטרים ונהגי מוניות, גברים ונשים בזנות, אחים ורופאים במשמרת לילה, אומרי סליחות ומטאטאי רחובות. הלילה הוא גם הזמן המועדף על אנשי רוח ויוצרים רבים, הוא זמן טוב להגות והשראה, לכתיבה ויצירה; אך בעבור אלה העוסקים באמנות חזותית, בלילה טמונה מכשלה נוראה, שהרי ללא אור אין דימוי ואין ראייה. האמנות החזותית מושתתת כולה על חוש הראייה והתלות שלה במקור אור היא מוחלטת.
התערוכה הנוכחית מציגה קבוצה של יצירות שבהן מופיע הלילה כנושא וכדימוי מרכזי. המשותף להן הוא שהן לא נרתעות מן הלילה ומן המגבלה החזותית שהוא מציב; להיפך, הן נמשכות אליו, בוחרות להיכנס "אל תוך הלילה", לשהות בו, לאמץ ולמצות את עושר האפשרויות וההקשרים שהוא מציע, ולהגיח ממנו כדי להציג את ריבוי פניו.
