כאשר מונה אלי פטל ב-2011 לראש המחלקה לאמנות בבצלאל, הוא החליט שלא להציג תערוכות יחיד בזמן כהונתו. תערוכת היחיד האחרונה שלו בישראל התקיימה ב- 2009. השנה, שנת סיום כהונתו בתפקיד, הוא הציג לראשונה מאז אותה החלטה תערוכת יחיד בלוס אנג'לס, ויש לקוות כי בעתיד הקרוב ישוב להציג גם בישראל. רגע לפני כן, תערוכת היחיד הנוכחית מציגה מבחר מעבודותיו המוקדמות, מתוך אוסף "הארץ". העבודה המוקדמת ביותר בה היא מ-2001 והמאוחרת ביותר – מ-2012. כמה מהעבודות מזוהות עד מאוד עם יצירתו של פטל, אחרות מוכרות פחות והוצגו פעמים ספורות בלבד. בעבור קהל הצופים הצעיר והחדש, זוהי הזדמנות ראשונה לפגוש את יצירותיו, ובעבור הקהל הוותיק, זוהי הזדמנות לפגוש אותן מחדש.
העבודות בתערוכה זו לא הוצגו יחדיו מעולם. הן לקוחות מתערוכות עבר שונות – "אלי פטל-מיצב" מ- 2001, "סגולה" מ-2005, "הטבע המקורי" מ-2006, "סוף היום" מ-2007 ו"תשע באפילה" מ-2009 – אך למרות הבדלי הזמנים, החיבור ביניהן מיידי וחזק. יתכן שהסיבה לכך היא "שבכל העבודות והתערוכות הללו פטל עוסק בשאלה הקשה מכולן: מה תהיה אמנות מזרחית או 'אחרת', עצמאית ובלתי תלויה, מעבר לנושא של המאבק המזרחי?" כפי שמציע אלברט סויסה במאמר שכתב לקטלוג התערוכה.
סויסה, שמודע היטב לפרשנויות המקובלות ליצירתו של פטל – אלה המעגנות אותה ברשת המתחים והרצפים שבין אמנות ליהודיות ולמזרחיות, בין עבר להווה ולעתיד, בין "גבוה" ל"נמוך" ובין רדי-מייד לנשגב – שופך עליה אור חדש כשהוא מציב ביסודה את הפעולה האתית. "הרדי-מייד של פטל", הוא כותב, "שואב את אילן היוחסין שלו דווקא מהביטוי 'אובז'ה טרובה' (אובייקט מצוי) במשמעותו המקורית בצרפתית, שמתפצל למובן הכפול 'אבד' ו'נמצא' – זאת בניגוד לרדי-מייד (מן המוכן) של מרסל דושאן המוחק את שעבודו של כל אובייקט בעולם לאבידה של האחד ולמציאה של האחר בחסות השאלה האסתטית. פטל מגדיל לעשות ומטעין את האובייקט הנמצא בציווי היהודי על 'השבת אבידה', שאינו פונה עוד אל בעל האבידה כנרמז ב'אובז'ה טרובה', אלא אל המוצא הישר, אל האחריות והמצפון שלו ביחס לחפץ האבוד של האחר. פטל מרחיב את הציווי היהודי שחל בין אדם לחברו לתחום הרוחני-תרבותי ולתחום החברתי הכללי. האובייקט שנמצא כאן מתנה את כל סיפור אובדנו, ומציאתו מחדש מחייבת גם גאולה של הזמן האבוד ושל כל מה שהיה טעון בו".