המשותף לעבודות בתערוכה זו הוא מבנה אנלוגי, כלומר – מבנה המבוסס על יחסי דמיון ושוני בין שני דברים או יותר. במרכז כל אחת מהן עומד דימוי מוכפל, לרוב של זוג או צמד – מלים, חפצים, דמויות, איברים, סימנים ועוד – או של העתקים רבים, המשתכפלים ומתפצלים תוך שהם מסתדרים בהרכבים שונים. הדימוי נוצר במגוון אסטרטגיות של שכפול – כגון העתקה, חיתוך, הדבקה, זיווג, מיזוג וחזרתיות – והמבנה המוכפל מופיע בחלק מהיצירות פעם נוספת בפורמט עצמו – כדיפטיך, טריפטיך או סדרה מרובת חלקים. עולמות התוכן ביצירות הם מגוונים – שפה, משפחה, זהות, לאומיות, קפיטליזם, מגדר, גוף ועוד – אבל בכל המקרים ההצבה של שני דימויים או יותר זה לצד זה, זה על גבי זה או זה מתוך זה הופכת את קשרי הדומות/שונות לנושא מרכזי בהן.
היחס דומה/שונה הוא יחס פעיל; הוא מתפקד ככוח שמתיר קשרים ומבנה אותם, שמפרק ומסדיר, שמאפשר למערכת להתארגן בכל פעם מחדש באופן דומה אבל שונה, "אותו דבר" אבל אחר, והוא עושה זאת בכל תחומי החיים – בביולוגיה, בסוציולוגיה, בפסיכולוגיה, בפוליטיקה וכמובן באמנות. הניואנסים, הפרשנות וההקשרים המשתנים הם התנאים הדינמיים של המגרש והם כופים על המשתתפים את משחק "מצא את ההבדלים". אבל ההבדל אינו נמדד בין שתי זהויות או דברים תחוּמים ויציבים, אלא כאלה הנתונים בתנועה ובשינוי מתמיד שאינם מאפשרים לקבע אותו והוא מצוי בעצמו בתנועה. תפישת ההבדל ככזה שאינו מושתת על לוגיקה של זהות אלא להיפך, ככזה שנדרש גם הוא להבדל – להבדל שעושה את ההבדל – משליכה על האפשרות לקבע משמעות; שהרי בהיותו בתנועה מתמדת, רגע הופעתו של ההבדל אינו אחד אלא ריבוי של רגעים שחוזרים זה אחר זה. המשמעות, אם כן, נדחית שוב ושוב ואינה מתייצבת, אין לה מצב סופי.
