כשאוצרת אוסף "הארץ", אפרת לבני, פנתה אליי בהצעה לאצור תערוכה מתוך האוסף לגלריה מינוס 1, החלו לצוף בראשי מחשבות שונות על מהות האוסף ועל איזה חתך מתוכו ארצה להציג. ציר מחשבה אחד ביקש לנסח משהו עקרוני על אוסף מיוחד זה, בעוד ציר מחשבה שני ביקש להתעכב על משמעות האוסף, הגוף הצובר אותו והמקום המאחסן אותו בעבורי באופן אישי.
אבל אז החלה ההפיכה המשטרית. ונצברו ההפגנות. ועלתה וגברה התחושה שאין כל אפשרות להמשיך ולפעול כמתוכנן, במנותק מכל מה שמתחולל מסביב, בוודאי כשמדובר בעבודה מול אוסף אמנות מחויב פוליטית וחברתית כמו אוסף "הארץ". וכך, ללא תכנון מקדים, תוך שיטוט וירטואלי בין עבודות האוסף, נאצרה כמו מעצמה תערוכה שונה. תערוכה שנוגעת במושג הגבול, שמשרטטת ומוחקת אותו, מבקעת אותו, ומאחה חזרה. תערוכה שהיא בבחינת מיצב, הרושם את עצמו במרחב, ובוחן את מידת השרידות שלו עצמו, בתקופה כל כך סוערת. תערוכה מופשטת שבה פזורים, כמו סימני פיסוק עדינים, עוגנים קונקרטיים, מזוהים.
מושג הגבול משמש, כידוע, באופנים שונים בתחומי הגיאוגרפיה, הפוליטיקה, הפסיכולוגיה והמתמטיקה, אם להזכיר רק כמה הקשרים ברורים. גבול יכול להיות קונקרטי אך גם מופשט, טבעי אך גם מלאכותי, לתחוֹם דבר-מה ובה בשעה להגדיר את כל מה שמחוץ לו. גבול כסימן, אבל גם גבול כרעיון. ובעיקר, גבול כמהות פנימית, כשאלה.
מרבית העבודות בתערוכה מכילות בתוכן ממד של פיצול, כפילות או הדהוד פנימי. כוכב שחור הוא עצם שמימי מומצא, גוף שאינו קיים באסטרונומיה. צמד המלים מפגיש, היפותטית, שני מצבי צבירה – את נצנוץ האור המאפיין כוכב במהלך חייו, עם בליעת האור המוחלטת של חור שחור, כלומר של כוכב לאחר מותו (בהינתן שמסת הכוכב היתה גדולה מספיק והביאה לקריסה מעין זו). הבחירה בצמד מלים זה כשם התערוכה מהווה מבחינתי מטפורה למצב העניינים הפוליטי במדינה. החודשים האחרונים הביאו עמם תחושה קשה ומתמשכת של חוסר ודאות, של פוטנציאל של חשיכה הולכת וגדלה, של חשש מפני סיום תקופה. תחושת הקריסה, האפילה, והעצב הגדול שאלו הביאו עמן, הולידו את רוח התערוכה.