שמה של תערוכה זו שאול משמו של ציור מאת תמר גטר, שהוא חלק מסדרת הטירונים שצוירה בין השנים 1991-1989. הסדרה מבוססת על תצלומי טירונים, שפורטרטים שלהם משולבים בציורים. גטר מחברת בסדרה זו את הדיוקן, נושא עתיק יומין בהיסטוריה של הדימוי, עם שאלות חברתיות, ומתמקדת בפרובלמטיקה של מיתוס החייל בתרבות הישראלית באמצעות המתח המובנה בדיוקן: בין כוחו לייצג את האנושי, האוניברסלי או החד-פעמי ובין היותו נתון תמיד בתוך מסגרת אידיאולוגית תלוית נקודת מבט ובעלת הקשרים תרבותיים ופוליטיים. סדרת הטירונים היא נקודת המוצא לתערוכה זו, המבקשת להמשיך את החקירה של גטר דרך התבוננות במבחר יצירות באמנות ישראלית שהמשותף להן הוא השימוש בפורטרט כאמצעי ביקורתי.
הדיוקן היה מאז ומתמיד נושא מרכזי באמנות, אך גם נוכח ובעל תפקיד במציאות החברתית היום-יומית. במובן זה, הוא מעין חוליה מקשרת בין עולמות ותחומים הנתפשים כנפרדים: של פולחן או חולין; של הנצחה או סטנדרטיזציה; של האדרה או ביורוקרטיה; של היותו תיעודי או מבוים, אמצעי לזיהוי או לפיתוי, הומאני או דכאני. המוסכמה של הדיוקן – גם כשהיא שונה ומשתנה בהתאם להקשר, למקום ולזמן – משמשת כאמצעי להבניה, לטשטוש ולמחיקה, לעתים לצורך יצירת זהות ולעתים לצורך הבדלה, וככזו הינה מושא לחקירה.
הקריאה הפוליטית של הפורטרט מוכיחה את מה שתמיד מפתיע לגלות מחדש – כי מתחת למה שמופיע כטבעי, כהכרחי וכמובן מאליו פועלים כוחות סותרים ומתנגשים האחראים להופעתו ככזה, וכי לאמנות יש הסגולה להראות זאת. אמנות הפורטרט בגדולתה חושפת את הפנים כזירת קרב ואת הדיוקן כאמצעי למאבק בשדות חברתיים-תרבותיים מסוכסכים. הפורטרט במיטבו אינו רק ייצוג פרטיקולרי וייחודי של אדם מסוים בעולם, וגם אינו מייצג גנרי של שלל הגדרות ועמדות, לעתים סותרות, המתקיימות זו לצד זו – עריץ או נתין, מדכא או מדוכא, מכובד או בזוי, תמים או חשוד, גיבור או קורבן. במיטבו, הפורטרט ממיר לנגד עינינו את פרדיגמת ה"או-או" בזו של ה"גם-וגם", ועוד יותר מכך – בזו של ה"גם-וגם לא", כלומר – הוא חותר תחת הפונקציה הייצוגית שלו עד שכל ההגדרות והפוזיציות חומקות מתפישתנו ומכריחות אותנו לחשוב מחדש את מה שלכאורה כבר ידענו.