החלל והזמן נוכחים לרוב כפונקציה כפולה ביצירת האמנות: פעם אחת כפי שהם באים לידי ביטוי במישור הייצוגי, כחלל וזמן "פנימיים" ליצירה, ופעם שנייה במישור התצוגתי, הכולל את התנאים וההקשרים ה"חיצוניים" של היצירה. האמנות המערבית התמודדה מראשית דרכה עם האתגר ועם השאלות בדבר היכולת של הדימוי לייצג חלל וזמן, לשקפם או לברוא אותם. המוסכמות האמנותיות שהתפתחו ביחס לשאלות אלה עברו גלגולים רבים במשך ההיסטוריה בהתאמה לחידושי המחשבה ולגישות אסתטיות ופילוסופיות שונות, מצד אחד, ובמקביל להתפתחות המדיומים האמנותיים, אופני התצוגה והחללים הפיזיים שבהם מוצגות או מתרחשות יצירות אמנות, מצד שני. העובדה שבמשך מאות שנים נעשתה ההתמודדות עם השאלות הללו באמצעות אמנות הדו-ממד ואמנות התלת-ממד, שבהן הזמן והחלל נוכחים כרכיבים קפואים הכלואים בתמונה או בפסל, לא ביטלה את כוחה של האמנות לתאר וליצור חללים יש מאין, לייצג את הבר-חלוף, ליצור שיבוש כרונולוגי או סימולטניות, וגם לא שינתה את שתי עובדות היסוד הכרוכות בה: החלל הפיזי הנדרש להצגתה, ורכיב הזמן הנדרש להתבונן בה, להתעמק בה ולחוות אותה. בשני המישורים הללו חלה פריצת דרך דרמטית ביותר החל במחצית השנייה של המאה ה-20, עם הופעתם, פחות או יותר במקביל, של שני מדיומים חדשים – המיצב ואמנות הווידיאו.
המיצב הביא עמו דרכים חדשות להתמודד עם שאלת החלל, אמנות הווידיאו חוללה מהפכה בנוגע לשאלת הזמן באמנות, ושניהם גם יחד פתחו מגוון של אפשרויות ביחס לפונקציה המשולבת של חלל-זמן באמנות. השפעתם בתחומים אלה חלה בו-זמנית הן באופן שבו החלל והזמן מגולמים ביצירה עצמה והן באופן שבו הם באים לידי ביטוי פיזי באופני התצוגה שלה וביחסים שהיא מכוננת עם הצופה. העובדה ששניהם חוזרים ומערערים את תפישת החלל והזמן המקובלת – תוך שהם הופכים אותה או משתעשעים בה, מאתגרים אותה ומחפשים לה אלטרנטיבה – היא בבחינת התגרות והתקפה על המציאות עצמה, שהרי החלל והזמן נתפשים כשתי הקטגוריות הטבעיות, הקבועות, ההכרחיות והבלתי מעורערות המאפשרות את הכרת המציאות "כפי שהיא". לכן הם גם נחשבים כבעלי פוטנציאל רב לערעור על כלל התפישות המוסכמות של המציאות: פוליטיות, חברתיות, מעמדיות ואחרות.
התערוכה הנוכחית כוללת עבודות מיצב ווידיאו-ארט מתוך אוסף "הארץ" שהמשותף להן, גם אם באופן שונה וייחודי לכל אחת, הוא שבכולן בא לידי ביטוי עיסוק מודע במשתנים של חלל וזמן, שהן עושות בהם שימוש ברבדים השונים של היצירה הן כחומר והן כנושא. חלקן מתמקדות באמצעותם בשאלות של תנאי תצוגה ושל יחסי צופה-יצירה, חלקן מערערות באמצעותם את מעמדו של האובייקט האמנותי ומאתגרות תפישות ביחס לחד-פעמיות וללכידות של היצירה, חלקן מרחיבות באמצעותם את חוויית הדו-ממד והתלת-ממד, וכולן תרות אחר אפשרויות חדשות הנפתחות דרך חשיבה מחדש על מושגי החלל והזמן. בכל העבודות נוכחותם של החלל והזמן והעניין המוגבר שמתגלה בהם מופיעים כדרך להתייחס ולעסוק באקטואלי ובלוקאלי והם משמשים לבחינה חוזרת של שאלת הייצוג מול הפרטיקולריות ושל ההפרדה בין אמנות למציאות.